החלטה בתיק בש"פ 6817/11

           בפני ערר לפי סעיף 23 לחוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, התשס"ו-2006 (להלן: החוק) על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 13.9.2011 (כב' השופט א' ואגו) להאריך את תקופת תחולת צו הפיקוח והמעקב שניתן בעניינו של העורר לפרק זמן של ששה חודשים נוספים.

רקע

1.             ביום 8.1.2002 הורשע העורר בשני אישומים של ביצוע מעשים מגונים בקטינים, ונגזרו עליו שבע שנות מאסר בפועל ו-18 חודשי מאסר על תנאי. ערעורו לבית משפט זה על הרשעתו וגזר דינו, נדחה. העורר השתחרר מבית הסוהר, לאחר שנשא בעונשו, ביום 30.7.2007. טרם שחרורו, התקיים דיון בעניינו של העורר, במסגרת בקשת המדינה לפי סעיף 12 לחוק, שבו נקבע - בהסכמת העורר - כי יוטלו עליו תנאי פיקוח למשך ארבע שנים והם: חובת התייצבות והודעה לפי סעיפים 20(א) ו-20(ב) לחוק; חובת שיתוף פעולה עם קצין הפיקוח; איסור הכנסת קטינים למגוריו; איסור החזקת חומר פורנוגראפי בביתו; איסור התחברות עם קטינים; ואישור קצין הפיקוח למקום תעסוקה. לצורך הפיקוח על מגבלות אלו ניתנו לקצין הפיקוח חלק מהסמכויות המנויות בסעיף 18(א) לחוק. בחלוף כשנתיים וחצי מתחילת תקופת הפיקוח, עתר העורר לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, בבקשה לבטל או לצמצם את תנאי הפיקוח. בהחלטה מיום 13.2.2010 דחה בית המשפט (סגנית הנשיא ר' יפה-כ"ץ) את בקשת העורר וקבע, כי על רקע הפרה של תנאי הפיקוח, נוכח תפיסתו של העורר על ידי קצין הפיקוח בביתו צופה בחומר פורנוגראפי, קיים חשש שמא ישוב ויבצע עבירות אם יוסר הפיקוח או יצומצם. בית המשפט הדגיש כי האיסור על החזקת חומר פורנוגראפי הוא נגזרת ישירה של העבירות שבהן הורשע העורר, שכן חלק מהמעשים המגונים בהם הורשע העורר התבצעו תוך צפייה בחומרים פורנוגראפיים.

הדיון בהארכת צו הפיקוח

2.             עובר לפקיעת צו הפיקוח, עתרה המדינה להארכת תוקפו לשנה נוספת לפי סעיף 14(ב) לחוק. בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט א' ואגו) נעתר לבקשה באופן חלקי, והאריך את תוקף צו הפיקוח לתקופה נוספת של ששה חודשים בלבד. בית המשפט ציין כי עדיין קיים צורך בפיקוח על העורר, הגם שהפרות צו הפיקוח המיוחסות לו לא היו במדרג החמור ביותר, ועל אף שרמת המסוכנות הנשקפת ממנו מוערכת כיום כ"בינונית". בית המשפט סמך החלטתו זו על כך שהעורר אינו לוקח אחריות על המעשים שבהם הורשע; אינו משתף פעולה עם גורמי הפיקוח והסיוע; וכן משום שהירידה ברמת המסוכנות המינית הנשקפת ממנו נובעת בעיקרה מהעובדה שהעורר עבר את גיל 60, רף שנתפס בגופים המקצועיים כמפחית את מידת המסוכנות. עוד ציין בית המשפט את החשיבות שבפיקוח כגורם חיצוני שיש בו כדי להרתיע את העורר מלשוב ולסכן קטינים, נוכח הקושי של העורר להציב לעצמו בלמים פנימיים מספיקים. בית המשפט החליט להיעתר לבקשת המדינה באופן חלקי בלבד, לאחר שאיזן בין האינטרס הציבורי לזכויות העורר, בשים לב לאופן שבו מופעל החוק - הלכה למעשה - על-ידי בתי המשפט.

3.             מכאן הערר שלפניי. שבגדרו מלין העורר על הארכת צו הפיקוח בעניינו. בהתאם להחלטתי מיום 21.9.2011 מונה לעורר עורך-דין לייצגו מטעם הסנגוריה הציבורית, שאף טען לו בכישרון בדיון שלפניי. לאחר הדיון הודיע העורר בכתב כי עורך הדין אינו מייצג אותו יותר.

טענות הצדדים

4.             לדברי העורר, הסכמתו המקורית לצו פיקוח לפרק זמן של 4 שנים ניתנה כאשר לא היה מיוצג. מלכתחילה - כך לשיטתו - לא היה מקום לתת צו פיקוח לפרק זמן ארוך כל כך, במיוחד נוכח המקובל בפסיקה היום. לדבריו, צו פיקוח לפרק זמן של 4 שנים (ולאחר החלטת בית המשפט קמא, 4 שנים וחצי) - הנושק לתקופה המירבית - אינו שכיח אפילו ביחס לעבריינים בדרגת מסוכנות גבוהה, מה גם שלפי הגורמים המקצועיים, דרגת המסוכנות הנשקפת מהעורר היא בינונית בלבד. העורר מוסיף כי בית המשפט קמא לא התייחס למשתנים שונים שיש בהם כדי להפחית את מסוכנות העורר: העובדה כי העורר מתגורר כבר שלוש שנים בבית דיור מוגן לקשישים, שם הוא מוערך על ידי צוות המקום ואף מבצע עבודות התנדבות שונות; וכן גילו ומצבו הבריאותי הרעוע, על רקע בעיות לב כרוניות. לעניין הפרות העבר של תנאי הפיקוח, טוען העורר כי מדובר בהפרות מינוריות שכלל לא נפתחו בגינן תיקי הפרה, מה גם שאלה התרחשו לפני למעלה מארבע שנים. בנוסף, ההפרה לכאורה, שכללה צפייה בחומר פורנוגראפי לא נכנסת לגדרי "החזקה" כאמור במגבלות צו הפיקוח, שכן היה מדובר בצפייה בשידורי לווין. העורר שב ומעלה טענות שהועלו בפני הערכאה הדיונית, בדבר חוסר האמון שהוא רוכש לקצין הפיקוח והתחושה כי קצין הפיקוח מתנכל לו באופן אישי ומנסה לחבל בניסיונותיו למצוא עבודה.

5.             המשיבה מצידה, סומכת ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי. לדבריה, האינטרס הציבורי גובר במקרה זה על אי הנעימות הנגרמת לעורר בעקבות המגבלות המוטלות עליו. לטענתה, העובדה שאחת משתי ההפרות של העורר כללה צפייה בחומרים פורנוגראפיים יש בה משום הגברת המסוכנות במידה ניכרת, במיוחד נוכח העובדה שאלמנט זה עמד ביסוד העבירות שבהן הורשע העורר, ובגינן נשא בעונש של שבע שנות מאסר בפועל. עוד טוענת המשיבה, כי המסוכנות עולה גם מכך שהעורר טרם נטל אחריות למעשיו וממשיך להכחיש את המעשים המיוחסים לו. המשיבה מפנה לחוות דעת מקצועית של המרכז להערכת מסוכנות שבגדרה נאמר כי לעורר "הפרעות אישיותיות, קווים פרנואידליים, הפרעות דלוזיונאליות ופתולוגיה מינית". וכי הוא מאובחן כבעל גבולות פנימיים חלשים ומקשה בשיתוף פעולה עם הפיקוח - אלו לטענתה מקימים את הצורך בהמשך הפיקוח. המשיבה טוענת כי בית המשפט המחוזי ערך איזון ראוי בין השיקולים השונים ואף הקל עם העורר כאשר האריך את הצו בחצי שנה בלבד. בנוסף, טוענת המדינה כי חודשיים תמימים מתוך ששת החודשים חלפו בניסיונות ליצור קשר עם העורר על ידי גורמי האכיפה - דבר שמנע את יישום הצו. לעניין טענת ההתנכלות מצד קצין הפיקוח, משיבה המדינה, כי טענות אלו עלו כבר בעבר, ומאז אף הוחלף קצין הפיקוח המטפל בעניינו של העורר.

דיון והכרעה

           לאחר שעיינתי בערר ובהחלטת בית המשפט המחוזי ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון שנערך לפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

6.             כאמור בסעיף 1 לחוק, מטרתו היא להגן על הציבור מפני פגיעתם של עברייני מין מועדים. עבירות מין נמנות על החמורות, הקשות והפוגעניות ביותר מבחינת ההשלכות על קורבנות העבירה, גם משום שפעמים רבות הקרבנות הם קטינים, או חסרי ישע, אך גם מפני שמבצעיהן מתאפיינים לא אחת ברצידיביזם (בש"פ 962/10 משה חורב נ' מדינת ישראל, פסקה 21 (לא פורסם, 24.3.2010) (להלן: עניין חורב) ; בש"פ 5668/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה ד' (לא פורסם, 24.9.2007); 7936/10 פלוני נ' מדינת ישראל פסקה 20 (לא פורסם, 8.11.2010), והשוו: דנה פוגץ׳  ""ביום שאחרי״ - גישות חדשות במערכת המשפט לניהול סיכון של פגיעה מינית - מענישה בלבד לפיקוח ומניעה" הפרקליטנא  139, 147-148 (תשע"א) (להלן: פוגץ')). חומרתה המיוחדת של עבריינות המין, שכיחותה, והקושי בהתמודדות עמה, הן שעומדות ביסוד ההסדר החקיקתי המאפשר פיקוח על עבריין המין גם לאחר שסיים לשאת בעונשו.

צווי פיקוח ומעקב

7.             סמכותו של בית המשפט להוציא צווי פיקוח ומעקב קבועה בסעיף 12 לחוק, ואמות המידה לכך הותוו בין היתר בפסיקת בית משפט זה (ראו: עניין חורב, פסקאות 15-30; בש"פ 6566/11 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.10.2011)). תנאי סף למתן צו הוא, כי הערכת מסוכנות מעודכנת בעניינו של העבריין תקבע כי דרגת המסוכנות הנשקפת ממנו אינה נמוכה. לאחר מכן, יש לבחון את פרק הזמן המבוקש בצו והמגבלות הקבועות בו, על רקע מבחני המידתיות המוכרים בפסקה.

8.             סעיף 14 לחוק קובע כי תוקפו צו פיקוח לא יעלה על תקופה של חמש שנים. בתוך כך, רשאי בית המשפט להאריך את הצו מעת לעת, אם מצא כי רמת הסיכון להישנות עבירת מין אינה נמוכה. בתום חמש שנים, רשאי בית המשפט לתת צו פיקוח חדש - בהסתמך על הערכת מסוכנות עדכנית - רק אם מצא כי רמת הסיכון הנשקפת מהעבריין היא גבוהה. המגמה בפסיקת בתי המשפט מאז כניסת החוק לתוקפו, היא להימנע מלפסוק צו פיקוח לתקופה המירבית מלכתחילה - גם כאשר דרגת המסוכנות גבוהה- ולקצוב את תקופות הפיקוח בתוך מסגרת התקופה המירבית בכדי לאפשר הערכת מסוכנות מחודשת בכל פרק זמן ובחינת הארכת תקופת הפיקוח בהתאם. (ראו לדוגמה: בש"פ 5668/07 חמדני נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, 24.9.2007), ב"ש (מחוזי ת"א) 92848/07 מדינת ישראל נ' בן ארי, פסקה 6 (לא פורסם, 9.12.2007), ועיינו גם בפוגץ ׳, בעמ' 163).

9.             אשר לתנאי צו הפיקוח - המנויים בסעיף 13 לחוק - אלה משמשים כאמצעי מנע הנקבעים בהתאמה אישית לכל עבריין, כדי למנוע ביצוע עבירות הדומות לאלה שהורשע בהן (בש"פ 6566/11 פלוני נ' מדינת ישראל פסקה 4 (לא פורסם, 2.10.2011); בש"פ 1179/09 פלוני נ' מדינת ישראל פסקה 8 (לא פורסם, 24.2.2009)). בעיון ברשימת המגבלות האפשריות המנויה בסעיף 13(ב) לחוק, לא ניתן שלא לתת את הדעת למשמעות כבדת המשקל שיש למתן צו פיקוח לפי חוק זה, על הפרט, חירותו וזכויותיו (ראו בש"פ 5876/10 וקנין נ' מדינת ישראל, פסקה י"ג (לא פורסם, 25.8.2010); עניין חורב, פסקה 22). בבחינת תקופת הפיקוח והמעקב והמגבלות הפרטניות המבוקשות, נפסק כי יש להחיל את מבחני המידתיות המוכרים בפסיקתנו, כחלק ממלאכת האיזון בין האינטרס הציבורי לבין זכויות העבריין (עניין חורב, פסקה 27; בש"פ 9220/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (לא פורסם, 6.1.2011); בש"פ 3014/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (לא פורסם,  7.12.2008)).

10.           מבחן המידתיות הראשון (התאמת האמצעי למטרה), נלמד מסעיף 13(ב) לחוק שקובע כי "בית המשפט .... רשאי לכלול בצו הפיקוח את התנאים הבאים, אם סבר שקיים קשר בין המגבלה הקבועה בתנאים לבין הסיכון הנשקף מעבריין המין לבצע עבירת מין נוספת". בגדרי מבחן זה, יבחן בית המשפט - בין היתר - אם הייתה בחינה מדוקדקת של נסיבות העבריין; אם הייתה הערכת מסוכנות אינדיבידואלית מקיפה; אם הצו צופה פני עתיד, ולא מסתמך יתר על המידה על מעשי העבר; ואם לא נעשה שימוש בצו כמסגרת ענישה נוספת בגין עבירות העבר. מבחן המידתיות השני (מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה) נלמד מהוראות סעיף 13(ג) לחוק, שמורה כי בית המשפט לא יורה "על הכללתו של תנאי מסוים בצו הפיקוח אם ניתן להשיג את מטרת הפיקוח והמעקב באמצעות תנאי אחר שפגיעתו בעבריין המין פחותה". מבחן המידתיות השלישי (המידתיות במובן הצר) נלמד, בין היתר, מהוראות סעיף 18 לחוק הדן בסמכות המפקח וקובע כי "קצין פיקוח יעשה שימוש בסמכויות הנתונות לו לפי חוק זה במידה הדרושה כדי למלא אחרי תנאי הפיקוח והמעקב, ותוך הגנה מירבית על פרטיותו של עבריין המין" (ההדגשה נוספה).

מן הכלל אל הפרט

11.          הערכת המסוכנות שבוצעה בעניינו של העורר, עובר לפקיעת תוקפו של צו הפיקוח, קבעה כי רמת המסוכנות הנשקפת ממנו היא בינונית. רמה זו עונה על דרישת הסף הפורמאלית של סעיף 12 לחוק, אך אין מדובר - כאמור - בתנאי יחיד. העורר ממקד את טיעונו נגד תקופת הפיקוח המצטברת הארוכה שבה הוא נתון כתוצאה מההארכה הנוספת, ולא נגד מגבלה כזאת או אחרת שהוטלה עליו - ובכך יתמקד גם דיוננו.